החלטה בתיק בש"פ 2368/13

           לפניי ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"פ 43689-11-11, כבוד השופט צ' קאפח) מיום 2.4.2013 בגדרה נקבע כי יש לשחרר את המשיב למעצר בית תחת פיקוח אלקטרוני ובכפוף לתנאים מגבילים המפורטים בהחלטה.

           השתלשלות ההליכים הנוגעת למעצרו של המשיב פורטה בהרחבה בהחלטות הקודמות שניתנו על ידי בית משפט זה (בש"פ 5561/12, השופט נ' הנדל; בש"פ 6082/12, השופט א' רובינשטיין; בש"פ 8139/12, השופטת ד' ברק-ארז; בש"פ 1002/13 ובש"פ 2286/13, השופט ח' מלצר) ולפיכך אחזור בתמצית בלבד על עיקרי התשתית העובדתית הרלוונטית: נגד המשיב הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום מתוקן המייחס לו שישה אישומים. במסגרת האישום הראשון מיוחסות לו עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, על פי סעיף 499 לחוק העונשין, התשל"ז-1977(להלן: חוק העונשין); 100 עבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד, על פי סעיף 423 לחוק העונשין; 56 עבירות של זיוף חשבוניות מס במטרה להתחמק מתשלום מס בנסיבות מחמירות, על פי סעיף 117(ב)(3), בצירוף סעיפים 117(ב2)(2)-(3) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מס ערך מוסף), 56 עבירות של סיוע לאדם אחר להתחמק מתשלום מס, על פי סעיף 117(ב1), בצירוף סעיפים 117(ב2)(2)-(3) לחוק מס ערך מוסף; עבירה של שימוש במרמה או תחבולה או הרשאה לאחר להשתמש בהן במטרה להתחמק מתשלום מס בנסיבות מחמירות, על פי סעיף 117(ב)(8) בצירוף סעיף 117(ב2)(3) לחוק מס ערך מוסף; 56 עבירות של הכנת או קיום, או הרשאה לאחר להכין או לקיים, פנקסי חשבונות כוזבים או רשומות אחרות כוזבות, על פי סעיף 220(4) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א -1961 (להלן: פקודת מס הכנסה), ו-56 עבירות של שימוש במרמה, עורמה או תחבולה בכוונה להתחמק ממס, על פי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה.

             במסגרת האישום השני מיוחסות למשיב עבירה של הלבנת הון, על פי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000(להלן: חוק איסור הלבנת הון)), ועבירה של עשיית פעולה ברכוש תוך ידיעה שהוא רכוש אסור, על פי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון.

           במסגרת האישום השלישי והחמישי מיוחסת למשיב עבירה של איומים, על פי סעיף 192 לחוק העונשין. במסגרת האישום הרביעי מיוחסות לו שתי עבירות של איומים. במסגרת האישום השישי מיוחסת לו עבירה של שיבוש מהלכי משפט, על פי סעיף 244 לחוק העונשין.

           על פי עובדות כתב האישום המתוקן, הפרשה עניינה בתכנית עבריינית הנוגעת להלוואות בריבית קצוצה והתחמקות מתשלום מס וכן הלבנת רכוש - בסכומים המסתכמים במיליוני שקלים. לכך מתלוות עבירות איומים על מעורבים בפרשה ושיבוש הליכי משפט.

           בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה העוררת בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים בעניינו. ביום 22.4.2012 החליט בית המשפט המחוזי לקבל את הבקשה. בהחלטתו, ציין בית המשפט כי לאחר עדותו של עד המדינה בפרשה יוכל המשיב לעתור לעיון חוזר בהחלטה. בקשה כאמור נידונה ביום 15.7.2012 ובית המשפט המחוזי הורה על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בביתו בתנאים מגבילים. על החלטה זו הגישה העוררת ערר בפני בית משפט זה (בש"פ 5561/12). השופט נ' הנדל קיבל את הערר והורה על המשך מעצרו של המשיב נוכח מסוכנותו והחשש שישוב לבצע עבירות שיבוש הליכי חקירה ואיומים. באשר לעבירות הכלכליות בתיק, השופט הנדל קבע כי "מוכן אני לקבל כי האישום הראשון והשני מבססים את החשש שהמשיב עלול להמשיך בדרכו המתוארת בכתב האישום" ועל כן עילת המסוכנות קיימת בגינן. זאת, בהתחשב בפסיקת בית המשפט כי עבירות רכוש יכולות להקים חזקת מסוכנות אם הן מבוצעות באורח שיטתי. השופט הנדל שאל עצמו לו הייתה זו העילה היחידה האם ניתן היה להסתפק בחלופת מעצר וציין כי: "אינני משוכנע כי שחרור המשיב למעצר בית יאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו, בהקשר של העבירות הכלכליות. זאת בשים לב [...] לכך שהמשיב נוהג לכאורה [...] לנהל את עסקיו 'בשלט רחוק'". יחד עם זאת, השופט הנדל לא הכריע בשאלה האמורה משום שמצא שניתן להסתפק בעילה המרכזית העומדת ביסוד הבקשה והיא החשש מפגיעה בעדים ומשיבוש הליכי משפט. השופט הנדל ציין כי "סיום עדות לא מהווה מחסום מפני ניסיון למעשים מטעם הנאשם שמטרתם להשפיע על עדים [...] ספק אם התפוגג החשש לניסיון מטעם המשיב להשפיע על עדי תביעה". זאת, לאחר ששקל את מעשי המשיב וביניהם האיומים המיוחסים לו ונסיבותיהם, כגון העובדה שבוצעו במהלך חקירה משטרתית וחקירת רשות המיסים. לעניין החומר החסוי אותו ביקשה העוררת להגיש אשר נועד, לגרסתה, לחזק את עילת המעצר קבע בית המשפט, כי יש בו כדי לחזק את העילה אך אין להידרש אליו באותה העת ודי בחומר הגלוי שהוגש כדי לבסס את ההחלטה.

           לאחר כשלושה שבועות, בחלוף תשעת חודשי המעצר הראשונים, הוגשה בקשה להארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים (בש"פ 6082/12). ביום 23.8.2012, השופט א' רובינשטיין קיבל את הבקשה וקבע כי לא חלפה תקופה משמעותית ממועד החלטתו של השופט הנדל, לפיה נשקפת מסוכנות מהמשיב. בהקשר זה, בית המשפט ציין כי הוא מצווה לנהוג מידה רבה של זהירות לשם הגנה על הציבור נוכח עברו הפלילי המכביד של המשיב. כן צוין כי החלה שמיעת ראיות וישנו לוח זמנים סדור להמשך המשפט.

           בקשה נוספת להארכת מעצרו של המשיב, ב-150 ימים, הוגשה לבית משפט זה. (בש"פ 8139/12). ביום 19.11.2012 האריכה השופטת ד' ברק-ארז את מעצרו של המשיב ב-90 ימים בלבד. השופטת ברק-ארז השתמשה כנקודת מוצא לדיון בבקשה בהחלטתו של השופט הנדל וציינה כי קשה להתייחס לכתב האישום כ"כלכלי" בלבד נוכח האישומים המייחסים למשיב איומים חמורים אשר הושמעו לכאורה בפני אנשי חוק. בהמשך לכך, מצאה השופטת כי ההליכים מתנהלים בקצב סביר. על בסיס זה, קבעה כי יש מקום באיזון שבין חזקת החפות העומדת למשיב, לבין המסוכנות הנשקפת ממנו, גוברת מסוכנותו ואין מקום לשחרורו לחלופת מעצר.

           בחלוף 90 הימים שנקבעו, הוגשה בקשה נוספת להארכת מעצרו של המשיב ב-150 ימים נוספים (בש"פ 1002/13,להלן: ההחלטה הראשונה). ביום 28.2.2013 קבע השופט ח' מלצר, בדומה לשופטתברק-ארז, כי נקודת המוצא ביחס לעילת המעצר כנגד המשיב היא החלטתו של השופטנ' הנדל ועל כן ניתן לקבוע כי נשקפת ממנו מסוכנות. יחד עם זאת, השופט ח' מלצר קבע כי ניתן להניח שפרשת התביעה תסתיים במסגרת הארכת המעצר המבוקשת וכי החשש שהמשיב ישפיע על עדים אם ישוחרר עשוי לקהות לאחר סיום פרשת התביעה. על כן, קבע השופט ח' מלצרמתווה אשר בשל חשיבותו יובא כאן כלשונו:

"(א) בקשת המדינה מתקבלת באופן חלקי, כך שמעצרו של המשיב יוארך ב-90 ימים, שימנו החל מתאריך 17.02.2013, או עד למתן פסק דין ב-ת"פ 43665-11-11 בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, הכל לפי המוקדם מביניהם.

(ב)   המשיב יציע, בתוך 20 ימים מהיום, חלופת מעצר מהודקת, אשר תכלול: תנאי "מעצר בית" מלא; איזוק אלקטרוני; ארבעה משמורנים לפחות, אשר יפקחו עליו (לסירוגין) במשך 24 שעות ביממה; ערבות עצמית גבוהה; ערבות גבוהה מצד כל אחד מן המשמורנים הנ"ל; צו עיכוב יציאה מן הארץ והפקדת דרכון וכן איסור מוחלט על יצירת קשר עם מי מהמעורבים בפרשה, וניתוק תקשורת. הצעתו של המשיב לחלופת מעצר מהודקת, במתווה שפורט לעיל, תועבר לעיונו של שירות המבחן, אשר יגיש תסקיר אודותיה בתוך 30 ימים מהיום שבו תועבר אליו ההצעה האמורה.

(ג)   היה ופרשת התביעה תסתיים טרם שיחלפו 90 ימים, כאמור בסעיף קטן (א) שלעיל, יקיים בית המשפט המחוזי הנכבד דיון בחלופת המעצר שתוצע לו במתווה הקבוע בסעיף קטן (ב) שלעיל. לאחר הדיון הנ"ל, יחליט בית המשפט המחוזי הנכבד האם ניתן לשחרר את המשיב לחלופת המעצר האמורה, והוא יהיה רשאי להוסיף עליה, כמובן, תנאים מגבילים נוספים ככל שיראה לנכון, או לדרוש מן המשיב להציע חלופה אחרת, במידה ויתרשם כי החלופה שהוצעה איננה הדוקה מספיק.

(ד)   והיה ויחלפו 90 ימים כאמור בסעיף קטן (א) שלעיל, ופרשת התביעה לא תסתיים עד אותו מועד, תובא חלופת המעצר הנזכרת בסעיף קטן (ב) שלעיל, וכן התסקיר שהוכן לגביה - לדיון בפני בית משפט זה, ככל שזה יתבקש להאריך את המעצר". (ההדגשה שלי - ס' ג'').

           ביום 3.3.2013 הגיש המשיב בקשה שכותרתה "בקשה לתיקון טעות סופר" אשר נדחתה ביום 14.3.2012. במסגרת זאת, נקבע כי לזכותו של המשיב עומדת האפשרות לבקש את שחרורו לחלופת מעצר במועד המצוין לעיל, אך אין בהחלטה מיום 28.2.2013 כדי לחייב את שחרורו (להלן: ההחלטה השנייה).

           ביום 11.3.2012 הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר בפני בית המשפט המחוזי בגדרה עתר לשחרורו לחלופת מעצר. ביום 24.3.2013 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה וקבע כי המתווה שנקבע בהחלטה הראשונה אינו מתווה מחייב וכי יש לבסס את בחינת האפשרות לחלופה על קביעות השופט נ' הנדל בערר הראשון (שעניינו היה, כאמור לעיל, בשאלת קיומן של ראיות לכאורה, ולא בשאלת הארכת המעצר למעבר לתשעה חודשים).

           על החלטה זו הגיש המשיב ערר לבית משפט זה אשר ביום 28.3.2013 התקבל בחלקו על ידי השופט ח' מלצר (בש"פ 2286/13 (להלן: ההחלטה השלישית) והדיון בנוגע לחלופת המעצר הוחזר לבית המשפט המחוזי. בהחלטתו, השופט קבע כי על בית המשפט המחוזי לשקול מספר שיקולים וביניהם האפשרות שעד המדינה יזומן לעדות חוזרת (דבר אשר עלול להגביר את החשש לאיומים), המקום שהוצע לשיכון המשיב בעת חלופת המעצר ועוד. במסגרת החלטתו ציין השופט ח' מלצרכי: "בית המשפט המחוזי הנכבד יחליט אם ניתן לשחרר את המשיב לחלופת מעצר כלשהי, והיה והוא יחליט שהדבר אפשרי, הוא יחליט על מיקומה של חלופת המעצר ותנאיה". לבסוף, נקבע על ידי השופט מלצר כי "במהלך אותו דיון חוזר יוכלו נציגי המדינה אף להציג את החומרים הסודיים שברשותם".

           בהמשך לכך, ביום 29.3.2013 הגיש המשיב בפני בית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר בהחלטתו מיום 24.3.2013. ביום 2.4.2013 קבע בית המשפט המחוזי כי יש לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. בהחלטתו ציין בית המשפט המחוזי כי: "אינני סבור כי בימ"ש העליון השיל מעל עצמו את סמכויותיו והעבירן אליי לבחינה מחודשת של כל שאלת המעצר". בית המשפט נתן דעתו לכך שהמשיב עצור למעלה ממחצית התקופה הקבועה כעונש מקסימאלי עבור עבירת האיומים - בגינה הושם במעצר (יצוין, במאמר מוסגר, כי מדובר על תקופת המאסר המקסימאלית בגין עבירת איומים אחת, בעוד שהמשיב בהליך הנוכחי מואשם במספר עבירות איומים), ולכך שהוא מוחזק בתנאי בידוד. באשר לשאלת הסכנה הנשקפת לעד המדינה אם ישוחרר המשיב למעצר בית קבע בית המשפט כי עד המדינה אינו נגיש וכי המשיב "אינו עושה עליו שום רושם". לעניין הצגת חומר סודי חדש בפניו קבע בית המשפט כי "אינני מעלה על דעתי כי כב' השופט מלצר יורה על בחינה דווקנית של תנאים, אלא אם כן מצא כי תתכן חלופת מעצר בנסיבות הללו מבלי שחומר סודי כלשהו עומד כנגד המבקש לרועץ. אינני סבור כי עליי לשמש ערכאות ערעור על כב' השופט מלצר וכי עליי לבקר אותו ולבחון את החומר שעמד בפניו. לו חפץ בכך, ולו היה רואה בחומר המודיעיני מכשלה של ממש, לא היה מורה על בחינה של תנאי השחרור". על כן כאמור, בית המשפט קבע כי יש לשחרר את המבקש לחלופת מעצר בתנאים הבאים:

א.   התחייבות עצמית וערבות צד ג' בסך 500,000 ש"ח כל אחת.

ב.    הפקדה במזומן או ערבות בנקאית בסך 500,000 ש"ח.